כבר יותר משנה של המלחמה, שלימדה אותנו הרבה דברים על המדינה והעם שלנו, ואחד הדברים הבולטים שלמדנו הוא המקום המרכזי, המשמעותי, הקיומי והחיוני של הכדורגל עבור החברה והתרבות בישראל. למדנו עד כמה הכדורגל בוער בנשמה של חלקים עצומים בעם ישראל, בהיותו גורם מאחד ומלכד שנותן לדעת ולנפש מפלט חיוני, אותו אסקפיזם שכל כך חיוני לחיינו. אותו מעגל חיים שבין משחק למשחק כדי לשמור על שפיות בשגרה, אותו זיק של תקווה שמחזיק אותנו בציפייה לעונה הבאה, למשחק הקרוב, לאימון הערב.
מהו הכדורגל אם לא אוסף מסרים חשובים לחיים? דרך הכדורגל אתה יכול ללמוד כמעט הכל – גאוגרפיה, היסטוריה, תרבות, חברה, שפה ועוד. יש גורמים רבים שמזלזלים בכדורגל, רואים בו חשיבות משנית ונהנים להצביע על הרייטינג של ליגת העל שיורד עם השנים. אז תרשו לי לענות לאלו שחושבים ככה בעדינות הראויה: אין לכם מושג.
אלה הבזים לכדורגל רואים באוהדים השרופים והנאמנים ובקבוצות האולטראס בתור שולי החברה, אנשים נדכאים שבאים לפרוק קיטור ולעתים רבות ומזדמנות חוצים את הגבול עם אמירות קיצוניות ומתריסות. האמת היא שרק מי שקשוב לרחשים ביציעים יודע להבין את נפש הציבור ומסוגל לנתח תהליכי עומק שעוברים עליה. כל יועץ פוליטי טוב מודע לכך שאת כל האמת שמנסים להסתיר באולפנים תמצאו ביציעים. ממש לא רק בטדי.
אוהדי בית"ר ירושלים (אורן בן חקון)ראינו זאת בסמי עופר, בטרנר ובסכנין. ולכל מי שלא מבין, ארצה להזכיר שבמלחמה הקשה מנשוא שעוברת עלינו נפלו עד כה 1,750 הרוגים ונרצחים בצד שלנו/אוהדי כדורגל, כל אחד עולם ומלואו. ומבין כל מתינו הקדושים, זכרם לברכה, הדמות הציבורית הכי מפורסמת עד היום היא ליאור אסולין הי"ד, שיצא לחגוג יום הולדת 43 בנובה ונרצח באכזריות חייתית בלתי נסלחת.
מי כמו אוהדי כדורגל ישראלי, ואלה המסקרים ועוקבים אחר הענף, מודע לאמיתות בסיסיות שהכדורגל מציף, ולפעמים מושתקות או לא מדברים עליהן כמעט? הנה שלוש דוגמאות בולטות:
דוגמה אחת היא המצב העדין והמורכבות המתוסבכת יותר מאי פעם בנושא שנקרא יחסי ישראלים-ערבים ואופן הדו-קיום בישראל, שעומד למבחן מאתגר במועדוני הכדורגל וביציעי המגרשים. דוגמה נוספת היא הקשר האישי בין שחקני כדורגל צעירים (גבי קניקובסקי כמייצג בולט) לבין חבריהם הלוחמים הגיבורים שנפלו בגבורה.
גבי קניקובסקי (רדאד ג'בארה)הדוגמה האחרונה היא מעמדה הרעוע של ישראל בזירה הבינלאומית והעובדה שישראל נמצאת בעמדה האסטרטגית הכי מאתגרת שידעה – זה משתקף בכל דרך אפשרית: ההתייצבות של כוכבי כדורגל עולמי לצד ילדי עזה; האיום הרציני בפיפ"א להשעיית ההתאחדות הישראלית; המצב בשנה האחרונה בו נבחרת ישראל והקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי בקושי מוצאות מדינות ומגרשים שיארחו אותן באירופה, בשל שיקולי אבטחה-הוצאה-זמינות-פוליטיקה פנימית; הקושי בהחתמת זרים לכדורגל הישראלי; וכמובן העניין הפעוט שהרבה מאוד קבוצות מהדרום ומהצפון (וגם אוהדיהן המסורים) איבדו את בתיהן ועברו להתאמן ו"לארח" במגרשים חלופיים, ובשל המצב הביטחוני נערכו לא מעט משחקים ללא קהל.
כזכור, קורבנות טבח השבעה באוקטובר היו בחלקם הגדול ספורטאים חובבים ואוהדי כדורגל (וגם כדורסל ועוד ענפים) אדוקים ומושבעים, עם סיפורי גבורה אנושיים מרשימים וקורעי לב: הרש גולדברג-פולין, ענבר היימן, נטע אפשטיין, רועי מונדר, אלון שמריז ו"שועלי עזה" ועוד מאות רבות, שאני מבקש את סליחתם שלא הכנסתי אותם לרשימה, שמופיעה כאן.
גיבורינו המנוחים הם בני אדם, ישראלים, יהודים, ציוניים ומרכיב מרכזי נוסף בזהות שלהם, אוהדי כדורגל. האהבה שלהם לקבוצות בישראל ובחו"ל הניעה חלק משמעותי מעולמם. וכך בעל כורחנו נחשפנו לחייהם ולמותם, שקושרים יותר מאי פעם בין מלחמה לבין כדורגל.
מייצג לזכר הרש גולדברג פולין (לילך וויס-רוזנברג)ישנו אירוע אחד אהוב במיוחד על היסטוריונים של כדורגל, שנקרא “הפסקת האש של חג המולד 1914", או בשמו הפופולרי “הפסקת האש של הכדורגל”. באותו אירוע באמצע מלחמת העולם הראשונה, חיילים בריטיים מצד אחד וחיילים גרמנים מן הצד האחר יצאו מן השוחות והחליפו ביניהם מתנות, צילמו תמונות משותפות וחלקם גם שיחקו כדורגל.
משחק הכדורגל ביניהם נצרב בתודעה כאירוע חריג, שמסמל כמה הכדורגל יכול לאחד ולקרב לבבות ולהזכיר שכולנו אחים שצריכים להסתדר זה עם זה. עדיין מוקדם לערוך סיכומים למלחמה, אך יורשה לי להעריך בזהירות ובצניעות שהכדורגל הישראלי, על המגרש וביציעים, יראה לנו ויוכיח לנו הכי טוב איך החברה הישראלית תצא מנצחת מהמלחמה ואיך האומה שלנו תקום כעוף החול ותצא לדרך חדשה. מהי תמונת ניצחון במלחמה? תמונת ניצחון היא גם אצטדיונים מלאים, כדורגל תוסס, חגיגה של החיים.
דין דוד חוגג עם דיא סבע (אורן בן חקון)