אין הרבה שחקני כדורגל שהצליחו לעשות את המסלול שעשה טאלב טוואטחה, שגדל בג'יסר א-זרקא כמעט ללא תנאים, הגיע מהנוער של מכבי חיפה עד לבונדסליגה. הקריירה שלו מלאה בהצלחות, החל מהאליפויות בירוק ועד לזכייה מיוחדת בגביע הגרמני לצד שחקנים שהפכו לכוכבים באירופה, אך הפציעות הכריעו את המגן השמאלי שהודיע על פרישה בגיל 32.
אחרי ההודעה על הפרישה, טאלב טוואטחה מגיע לראיון מיוחד ורחב על הדרך שעבר בפודקאסט מכבי חיפה יחד עם גידי ליפקין ואסי ממן בו דיבר בין השאר על שינוי התפקיד בנוער של מכבי חיפה, מה יניב קטן אמר לו לפני הגול שהבקיע נגד מכבי תל אביב בקריית אליעזר, האכזבה מברק בכר שהחזיר אותו לירוקים ואז התעלם ממנו ומאיפה הגיעה המשענת לבגאז' בתקרית המפורסמת?
בנוסף, התארים היוקרתיים בהם זכה, הטעויות שעשה בדרך, איך הפך לנהג של לוקה יוביץ' בפרנקפורט ומה הוביל למעבר הגדול של החלוץ לריאל מדריד, ההחלטה לשחק בבולגריה, הבן שנמצא על הרצף האוטיסטי, הרגע בו הבין שהוא צריך לפרוש והשיחה עם אביו שסיימה את הקריירה, המחברת הסודית שלו, הפרויקט החדש עם הנוער במגזר, הלימודים והרצון לעמוד על הקווים ולאמן.
שלום טאלב, מה שלומך?
"שלום לכם. אני בסדר, מתרגש קצת לחזור בזיכרון אחורה".
אם אתה לוקח את כל הקריירה שלך, מה הרגע הכי משמעותי מבחינתך?
"ללא ספק כשהייתי במטוס בדרך לחתימה בפרנקפורט. אני זוכר שהטיסה הייתה בשבע וחצי בבוקר. לא ישנתי באותו הלילה, הייתי ער וחיכיתי לוויקי ואקנין שהייתה הסוכנת שלי בדרך לשדה התעופה. הייתי בשיא ההתרגשות, זה הרגע הכי מרגש בקריירה".
זכית בלא מעט תארים, גם מחוץ לישראל. זכייה בשלוש אליפויות במכבי חיפה, בגביע הגרמני, באליפות בלודוגורץ. היית במקומות כל כך גבוהים, כמה זה קשה לפרוש?
"זה מאוד קשה. עד עכשיו אני היה לי קשה להוציא מהפה את המילה 'לפרוש'. מגיל תשע אני במסגרת של כדורגל, מידי יום קם ומחכה לאימון, אבל פתאום אתה קם בבוקר אחרי 22 שנה ואין לך את זה. זו מציאות אחרת. תמיד אני אומר שחלומות לא נגמרים, ועכשיו אני מסתכל קדימה ויש לי עוד הרבה חלומות חדשים להגשים".
איך אבא שלך קיבל את זה?
"הייתי בבני יהודה עשרה ימים באימונים והרגשתי שהגוף שלי כבר איבד את זה. הרגשתי את הברך כואבת אחרי כל אימון. באתי לאבא שלי ואמרתי לו שקשה לי עם הברך ואני מרגיש שזהו, זה נגמר, כי אני רק סובל מכאבים. אבא שלי תמיד היה זה שנתן לי את האנרגיות החיוביות, גם בתקופות הפחות טובות שלי. הוא אמר לי 'טאלב, גיל 32 או גיל 40, זה לא משנה, הרגע הזה היה מגיע והוא בלתי נמנע, צריך לחיות ולחלום על דברים חדשים'. הוא ביקש ממני רק דבר אחד וזה לא לשבת בבית בלי לעשות כלום, הוא אמר שסומך עליי שאצא להגשים עוד חלומות".
השיחה הזו ריגשה אותך?
"מאוד. זה נתן לי אנרגיות ותמיכה. אחרי שקיבלתי ממנו את המילים האלה, התחלתי בסרטון הפרישה".
היו לך דמעות כשהכנת אותו?
"כן. היו דמעות כאשר צילמנו בכפר שגדלתי בו. גם בחדר הלבשה של אצטדיון סמי עופר. ביקשתי לא להראות את זה. אני אוהב שתמיד רואים אותי חזק, לא אוהב להראות את החולשות שלי".
אבל זה רגש, זה משהו טבעי.
"מסכים, אבל זו תכונה שתמיד הייתה לי. זה אני, זו המנטליות".
מה זה עשה לך כשצילמתם את סרטון הפרישה שלך?
"צמרמורות בכל הגוף. בשגרה שלי אני מגיע ליום אחד בשבוע לכפר כי אני הולך להורים. כשרואים אותי הילדים הם מתלהבים ואוהבים את זה. ללכת לג'יסר א-זרקא, להיזכר בכל הרגעים האלה כשהתחלתי לשחק כדורגל בכפר במגרש הקטן, אלו היו רגעים מרגשים מאוד".
“תמיד התאמנתי חזק, ידעתי שאקבל הזדמנות”
מכבי חיפה זה פרק משמעותי בקריירה שלך. החלפת את פיטר מסיללה בהרכב כילד קטן ונמוך אבל מאוד מהיר, ומשם הפכת לשחקן עם הרבה עוצמות. מה הייתה בשבילך מכבי חיפה?
"מכבי חיפה זה מועדון שנתן לי את כל הבמה. בלי מכבי חיפה לא היה טאלב טוואטחה. יש למכבי חיפה הרבה זכויות, כמעט הכל קרה בזכותם. הגעתי למועדון הזה בן 11 והרגשתי חום ואהבה".
איך הייתה ההתחלה שלך בנוער?
"כשהתחלתי שם היו שתי קבוצות ילדים באותה שכבת הגיל שלי, אחת חלשה והשנייה חזקה. התחלתי בקבוצה החלשה. אני הייתי בחלשה. היינו באמצע השבוע עושים משחק, החזקה נגד החלשה, והיינו מפסידים 6:18 אבל תמיד הייתי מבקיע. פעם שמעתי את המאמן השני אומר 'האתיופי הזה טוב' וצחקתי. בהתחלה שיחקתי בהתקפה, אבל אחרי שנתיים עשו איחוד בין הקבוצות ורק אני ועוד שני שחקנים הגענו לקבוצה המאוחדת. היה לי מאוד קשה להשתלב, היו שם שחקנים מאוד מוכשרים. ישבתי חצי שנה בספסל".
חשבת להרים ידיים בשלב מסוים?
"לא. תמיד באתי והתאמנתי הכי חזק וידעתי שאקבל את ההזדמנות שלי, וזה קרה. פתאום החליפו מנהל מקצועי והגיע שמוליק חנין. היו מבדקי מהירות וכאלה. אחרי זה שמוליק בא למאמנים ואמר להם 'שחקן כזה מהיר צריך לקבל יותר דקות' ואמר להם שצריך לשים אותי מגן כי אני מסוגל לרוץ הרבה ולהצטרף מאחור. בא עופר נווה ז"ל, שאימן אותי אז, ואמר לי שהם רוצים שאפתח כמגן שמאלי. התבאסתי קצת, עשיתי פרצופים אחרי שחזרתי הביתה, כי אני שחקן התקפה שיודע לתת גולים. אבא שלי תפס אותי ואמר לי שאם אני רוצה לשחק אני צריך לשחק איפה שאומרים לי ואמר לי ליהנות מהמשחק והגולים יגיעו גם אם אשחק כמגן. התחלתי ושיחקתי מגן, ובמשחק הראשון נתתי צמד. מאז לא יצאתי מההרכב עד שהגעתי לבוגרים".
מה הגול הכי גדול בקריירה שלך?
"הגול הכי גדול שלי זה הגול בחצי גמר הגביע הגרמני נגד מנשנגלדבאך".
ובמדי מכבי חיפה?
"הגול נגד מכבי תל אביב כשעצרתי את הכדור על החזה והרמתי את הרשת. זה היה נגד לירן שטראובר הענק. אני זוכר איך לפני המשחק בא אליי יניב קטן ואמר לי 'ילד, שלא תחרבן לנו את המשחק'. אני גם ככה לחוץ, משחק גדול ראשון שלי, הוא הכניס אותי עוד יותר ללחץ, אבל קטן היה שחקן גדול ומנהיג בחדר הלבשה".
“אמרתי למכבי חיפה שאני בחוף הים עד שאצא לגרמניה”
בקדנציה הראשונה במכבי חיפה, היית בקבוצה שלא הכל הלך לה והיו גם תקופות לא קלות.
"חלק ממנה לא הלך לנו, ברוב החלקים כן היינו טובים. אני חושב מ-2013 עד 2015 היה קשה, אבל תמיד בסוף סיימנו עם הישג קטן, או מקום באירופה או הופעה בגמר גביע, אבל אליפויות לא לקחנו. מכבי חיפה זה מועדון שאם הוא לא זוכה באליפות זו עונה לא טובה".
אז אותן שנים היו כישלון?
"נכון. היו רגעים קשים, אבל זה הכדורגל".
אני מחזיר אותך למשחק בו זכיתם בגביע המדינה ב-2016 ובסוף המשחק יוסי בניון מודיע שהוא עובר למכבי תל אביב. מה עבר עליכם?
"כל הקהל היה שמח שיוסי בניון הגיע למכבי חיפה ולזכותו ייאמר שהוא ניסה לשנות הרבה דברים ולהביא את המועדון לרמה אירופאית גבוהה יותר. היה קשה, כולם כעסו כי רצו שיוסי ימשיך ויצליח במכבי חיפה. כנראה שיוסי עשה את זה מסיבה מסוימת".
כמה זה קלקל את החגיגות שלכם?
"את הקהל זה ביאס, אני אישית שמחתי. אכלנו אחרי זה במסעדה וחגגנו עד הבוקר, אבל אחרי יומיים היו חגיגות גביע עם האוהדים ושם הרגשנו את הקושי של הקהל. היינו שם עשר דקות והלכנו. שם היה רגע שהתבאסנו. אחרי זה בקבוצת הווטאסאפ היו כמה שחקנים שכתבו 'במועדון הזה לא יודעים לשמוח'. אגב, גם אני אמרתי אחרי המשחק שאני עוזב לאירופה. הסוכנת שלי אמרה לי שיש הצעה על השולחן ויגישו אותה למכבי חיפה אחרי הגמר ושיש מצב שנצטרך לריב איתם בשביל לצאת, אז אמרתי אחרי המשחק שאני עוזב".
והיית באמת צריך לריב עם מכבי חיפה?
"בקיץ מכבי חיפה התחילו את האימונים. התקשר אליי מנהל הקבוצה ושאל אותי ביום של האימון הראשון 'איפה אתה? למה לא הגעת?', אמרתי לו 'אני בחוף הים עד שאני יוצא לגרמניה'. אחרי עשרה ימים בהם ויקי ואקנין הייתה בקשר עם מכבי חיפה, היא אמרה לי שיש אישור וטסים. לא רבתי איתם, פשוט נשארתי בבית. במועדון ראו שאני לא רוצה להישאר ורוצה להתקדם אחרי שבע שנים במועדון והיה מגיע לי להתקדם. בסופו של דבר כולם היו מרוצים. עד היום אוהבים ומעריכים אותי במועדון".
“תקרית המשענת? הרגשתי שצריך לתמוך בי, לא לקלל”
הרגע שלא ישכחו לך היה כמובן תקרית המשענת. מה קרה שם?
"הפסדנו משחק. באותו הבוקר אמא שלי טסה למכה להתפלל, זו חובה של כל מוסלמי לפחות פעם בחיים להגיע לשם ויש בזה הרבה רגש. כשאמא לא בבית זה קשה וכולם בוכים. אחרי המשחק הזה בא אליי אוהד כשנכנסתי לרכב, קילל את אמא שלי בצורה חריגה וירק לי על האוטו. ראיתי שחור. נכנסתי לסערת רגשות עוד אחרי הבוקר האמוציונלי. יצאתי מהאוטו ורציתי לריב איתו, אבל דוד שלי שהיה איתי תפס אותי ולקח אותי פנימה. אחר כך חזרתי לאוטו עם מאבטחים. הוא שוב חיכה לי עם עוד 12 אוהדים והמשיך לקלל אותי. בהרגשה שלי, אני שחקן בית צעיר וצריך לתמוך בי בתקופות קשות, לא לקלל, כי שנה אחורה הייתי מלך והרימו אותי על הכתפיים. כשהבנתי שהוא לא מתכוון ללכת, חיפשתי מה לעשות אז לקחתי משענת וזרקתי עליו".
מאיפה הייתה לך משענת בבגאז' של האוטו?
"שבועיים לפני זה שמתי מסכים במשענת של האוטו בשביל הילדים, אז החלפתי את המשענת. את המשענת המקורית שמתי בבגאז'. האמת שלא סיפרתי את הסיפור כי חשבתי שכולם ישכחו ממנו, אבל עד היום לא שכחו. הקהל חשב שזה היה מכוון לכל האוהדים, אבל זה לא היה לאוהדים, אלא לבחור הספציפי הזה שקילל. אני חושב שאוהדים צריכים לבוא לתמוך. שחקנים עוברים הרבה דברים מדי יום. זה לא רק כדורגל, יש לנו משפחות, ילדים, הורים בבית. תתארו לכם שמישהו בא באמצע הרחוב ומקלל אתכם פתאום ככה. נכון שצריך להיות יותר רגועים וחזקים מנטלית ככדורגלנים, אבל באותו היום זה היה קשה".
כמה זה פגע בהתנהלות שלך מול מכבי חיפה והאוהדים?
"מאוד. עד היום זוכרים לי את זה. במועדון כתבו פוסט פרידה ממני, אני לא קורא תגובות אבל שלחו לי מהמשפחה את התגובות של האוהדים שעדיין לא סולחים לי וכתבו 'תודה על המשענת'. אני חושב שהאוהדים לקחו את זה אישית, בגלל אוהד אחד. לא יודע מה האוהד הזה היה עבורם או מה הכוח שלו ביציע, אבל האחד הזה גרם בערך לעשרה אחוזים מהקהל לחשוב שזה מכוון אליהם. הייתי בן 19, אם זה היה היום - לא הייתי מגיב לו בחיים, לא מגיע לאנשים כאלה יחס".
הצטערת על זה?
"לא. הוא פגע בי בלי קשר לכדורגל. הקהל נדבק במה שפורסם בתקשורת. לא יודע איך כולם ככה תפסו צד. תמיד אמרתי שאני שומר מרחק מהקהל, לאורך כל הקריירה שלי. יש שחקנים שממש בקשר עם קהל, אני לא כזה, אני אוהב לדבר על המגרש. אם אני טוב? תמחאו כפיים. אם אני גרוע? תשרקו לי בוז. אני שומר מרחק. אגב, גם בגרמניה זה היה ככה".
כמה זה יושב לך שלא פרשת במכבי חיפה?
"מאז שיצאתי לחו"ל אמרתי בראיונות שלי שהייתי בטוח שאפרוש במכבי חיפה. זה קצת צורם לי, אבל תמיד אני אומר שהכל לטובה. יצא לי להכיר מועדון אחר, בני סכנין, ושם הרגשתי מה עובר על שחקן במועדון קצת פחות גדול מבחינת הניהול ועד כמה קשה לשחקנים צעירים לפרוץ ולהגיע לרמות הגבוהות. למדתי הרבה דברים בשנתיים שלי שם. רציתי מאוד לפרוש בירוק אבל זה לא קרה, והכל לטובה".
“התאכזבתי מבכר, הפך אותי ממגן טוב למגן חלש”
ברק בכר הביא אותך לקדנציה שנייה במכבי חיפה וזה לא הסתדר. למה?
"כשחזרתי למכבי חיפה, שיחקתי משחק אחד ואז נפצעתי בנבחרת. היה לי קרע בירך האחורי וזה השבית אותי לחודש וחצי. בזמן הזה הקבוצה רצה טוב. באימונים נתתי הכל ואמרתי לברק שאני רוצה לשחק, הוא ענה לי שהקבוצה נראית טוב וסאן מנחם מוכיח את עצמו אז הוא לא יכול לעשות שינויים, אז הוא ביקש שאחכה בסבלנות".
זה הכעיס אותך?
"ברור. בוגדן פלאניץ' חודשיים היה חושך וכולם ירדו עליו, ובסוף העונה היה הבלם הטוב בארץ כי הוא קיבל מקום בהרכב. ברק בכר זה סגנון אחר ממה שהייתי רגיל, גם בצורת המשחק. בהתחלה שיחקתי עם יאניק ווילדסחוט שהוא בדיוק כמוני, לוקח כדור ורץ כמו סילון, אז לא היה לי זמן לעקוף אותו והיכולות ההתקפיות שלי פחות הורגשו. אחרי זה נכנס דולב חזיזה והייתה לו כימיה טובה עם סאן, אז זה יותר התחבר. בכל אופן, אני לא מסתכל על אחרים. אם היו נותנים לי ביטחון ולרוץ בקבוצה הייתי משתלב מדהים. כשקבוצה רצה, קל לבלוט, במיוחד למגן התקפי".
כמה התאכזבת מברק בכר?
"מאוד. חזרתי למועדון כמגן הכי טוב בארץ ובתוך חצי שנה הוא הפך אותי לבין המגנים הכי חלשים בארץ".
למה זה קרה?
"כי כשאתה לא משחק, אתה יוצא מהקצב".
ומה ברק אמר לך על זה?
"דיברתי איתו אולי פעמיים. לא יותר מדי".
מה, הוא לא מדבר עם שחקנים?
"יש לו איזה שניים-שלושה שחקנים שהוא מדבר איתם, עם כל השאר לא כל כך. זו זכותו. כשהייתי בגרמניה התאמנתי אצל ניקו קובאץ'. כל יום הוא היה מדבר איתי, ואני עוד לא הייתי מהכוכבים של הקבוצה. הוא היה בא כל יום ומתקרב לשחקנים, מדבר איתם ושואל איך הם מרגישים. כל המאמנים שהיו לי, חוץ מברק בכר, היו איתי בקשר טוב ואני עד היום בקשר איתם".
אז למה לא התחברת לברק בכר?
"לא יודע, אני חושב שתמיד צריך להיות בני אדם. השיא היה כשנפצעתי בגיד ועשיתי ניתוח. זה התחיל מזה שלא הרגשתי טוב, אז בימים ראשון-שני לא התאמנתי כי הייתי על אנטיביוטיקה. גיא צרפתי, העוזר של ברק, התקשר אליי ושאל מה איתי כי סאן היה פצוע והוא אמר לי שאני חייב לטוס עם הקבוצה למשחק נגד פיינורד, אמרתי שאני לא מרגיש טוב, אז הוא אמר לי שעד יום חמישי בטוח שאני ארגיש טוב ואשחק. הוא אמר לי שאחרי פיינורד אני אפתח גם נגד בית"ר ירושלים וזו תהיה ההזדמנות שלי לחזור להרכב ולרוץ עד סוף העונה. הסכמתי. לא ויתרתי, טסתי עם חום והתאמנתי כדי לקבל את ההזדמנות”.
“הגוף שלי היה חלש מאוד, אבל בראש הדהד לי המשפט של צרפתי שאני הולך לרוץ בהרכב עד סוף העונה. במשחק עצמו פתאום הרגשתי משהו חריג ברגל והרגשתי על הפנים. הרגשתי כאב. קרע של 13 ס"מ. בגלל זה עשיתי ניתוח, התחלתי שיקום, וכולם שלחו לי הודעות חיזוק והחלמה מהירה חוץ ממנו. הוא לא התקשר אליי. הדבר היחיד שברק אמר לי זה שלום מרחוק פעם אחת. כשחזרתי באמצע אפריל להתאמן, מאז הוא לא דיבר איתי מילה. הרגשתי פגוע. התאכזבתי ממנו. זה בן אדם שבאוגוסט מתקשר אליך ושולח לך הודעות שרוצים אותך, ואז אתה עובר ניתוח והוא מתעלם ממך כל יום במשך כל כך הרבה זמן. נפגעתי מאוד".
אמרת לו משהו על זה?
"לא".
היה לך מוזר להרגיש לא רצוי במכבי חיפה?
"בטח. אחר כך אני מגיע אחרי הפציעה בגיד למשחק באירופה ובא אליי מנהל הקבוצה ואומר לי שאני לא טס איתם. עכשיו אני שחקן בכיר, עשיתי דבר או שניים בקריירה, גם נגד ברק בכר אגב, אז לפחות תבוא ותגיד לי שאתה לא בונה עליי ושאחפש קבוצה. ברק לא אמר לי כלום. אני לא אוהב קטעים כאלה. יומיים אחרי זה כבר חתמתי בבני סכנין".
וכשקיבלת הזדמנות לשחק שיחקת, מה היה?
"היה גם קטע כשהקבוצה חזרה ממחנה האימונים אחרי שלא טסתי איתם, פתאום צרפתי בא אליי ושואל אם אני רוצה לשחק נגד הפועל באר שבע. אמרתי לו שאני רעב לדקות משחק. יום לפני המשחק, ברק בא ואומר לי שהוא רוצה שאפתח כמגן על הקו של דנילו אספרייה. הוא הזהיר אותי ואמר שהוא השחקן הכי טוב שלהם ושהוא רצה אותו כשאימן בבאר שבע. אני לא התרגשתי, גם כששיחקתי נגד אריאן רובן לא התרגשתי. שיחקתי מחצית והייתי טוב, העלמתי אותו. כולם באו אליי והופתעו מאיך ששיחקתי. ברק בכר קוסם, הצליח להעלים את המגן הכי טוב בארץ תוך כמה חודשים. באמת קוסם. כל הכבוד לו".
“התקופה בגרמניה שינתה לי את התפיסה”
בוא נדבר על הרגעים הטובים. עם איזה מאמן היה לך הכי טוב לעבוד?
"עם כל מאמן יש לי סיפור. אלישע לוי הוא המאמן הראשון שנתן לי במה. הוא האמין בי מהרגע הראשון. הוא לא פחד לתת לי הזדמנות. מרקו בלבול בא אחריו ונהניתי גם מהכדורגל, הוא נתן לי חופשיות והוא קידם אותי מאוד. רוני לוי היה המאמן שדרש ממני הכי הרבה, תמיד דחף אותי עוד ופתח לי את המוח לדברים אחרים. לשלושתם יש לי הערכה רבה, הם עזרו לי מאוד להגיע לטופ".
איזו אליפות הייתה הכי גדולה?
"2010/11. בקדנציה השנייה שמחתי מאוד בשביל האוהדים, אבל לא בשביל עצמי כי לא הרגשתי שתרמתי".
בוא נדבר על המעבר לגרמניה. וילי רוטנשטיינר אמר כשעבד בנבחרת ישראל 'אני רוצה כמה שיותר שחקנים ישראלים שישחקו בחמש הליגות הבכירות באירופה' ואתה היית שם. מה ההבדל באמת בין הליגות האלה לליגה הישראלית?
"הבדל גדול. קח לדוגמה את דניאל פרץ. הוא לא שיחק מתחילת העונה ובא לנבחרת כאילו הוא משחק כל שבוע בבונדסליגה. יש לו את החדות והערנות, אפילו אם הוא רק מתאמן שם. ראיתי את שני המשחקים שלו, אף אחד לא מבין איך הוא שומר על רמה כזאת, אבל כל אימון בגרמניה שווה ערך כמו למשחק פה בארץ. הייתי בגרמניה שלוש שנים והרגשתי שזה כמו שש שנים בליגת העל".
איך היו התנאים שם?
"מדהימים. קח סיפור על מוחמד עוואד. סידרתי לו שילך לרופא של פרנקפורט כדי שיבדוק אותו. הוא התקשר אליי אחרי זה ממתקן האימונים ואמר לי שהוא בהלם שהייתי במועדון כזה, שהוא מעריך אותי יותר עכשיו. התנאים שם מטורפים. סידרתי גם לגיא לוזון השתלמות במועדון. יש אנשים שיודעים איפה הייתי".
עד כמה הרמה של הכדורגל שם הייתה גבוהה?
"היה לי משחק נגד גלדבאך בליגה והייתי הכי טוב על הדשא. בא אליי טימו הזאר, האח של אדן, ואני לא מתרגש מולו, נותן לו כדור בין הרגליים, מה לא עשיתי שם. זכיתי בשחקן המצטיין. מגיע לאימונים אחרי המשחק - יום ראשון אימון שחרור, יום שני חופש, יום שלישי יש לנו שני אימונים. באתי למאמן הכושר ביום שלישי ואמרתי לו שאני קצת תפוס ברגליים אז ביקשתי לוותר על אימון הכושר, הוא אמר לי 'בסדר' ואז בא אליי בערב ואמר לי שאני אנוח גם באימון הערב. אמרתי 'בסדר, איזה יופי, נתנו לי יומיים חופש. אני אגיע רענן לשבת'. ביום רביעי אמרו לי גם תנוח. ביום חמישי אני מגיע לאימון לקראת המשחק והמאמן לא מתרגל אותי ב-11. לא הבנתי מה קרה ואיך יכול להיות שאחרי משחק כמו שנתתי אני לא בהרכב? שאלתי את המאמן למה אני לא בהרכב אם הצטיינתי בשבת, אז הוא אמר לי 'הייתי מצוין במשחק בשבת, אבל החסרת שלוש יחידות אימון ובינתיים המתחרה שלך התאמן חזק כל השבוע. מגיע לו יותר ממך. אם אתה מתאמן טוב אתה תשחק טוב'. שם הבנתי את זה. מאז השתנתה לי התפיסה. אחרי זה, מרוב שרציתי יותר מדי גם הגיעו הפציעות".
הפציעות הכריעו אותך?
"אחרי השנה הראשונה בגרמניה היו דיבורים שאולי אעבור לשאלקה או לברקוזן, שהם מועדונים גדולים. טרבזונספור הציעו לי מלא כסף ואמרתי להם שאני מבחינתי שואף לבאיירן מינכן או דורטמונד. נתתי עונה מטורפת. מבחינה טכנית השחקן הישראלי אולי אפילו עולה על הגרמני, אבל מבחינת כושר ופיזיות אנחנו נופלים".
“הפכתי לנהג של לוקה יוביץ’”
שיחקת עם שחקנים גדולים בפרנקפורט, כמו לוקה יוביץ', אנטה רביץ' וקווין פרינס בואטנג. איך היה לשתף איתם פעולה?
"וואו, יש לי הרבה סיפורים עליהם. לוקה יוביץ' הגיע מבנפיקה ב' כשחקן צעיר שלא קיבל דקות. הוא היה שכן שלי והיה נוסע איתי לאימון כל בוקר. הוא הגיע בן 19 בלי רישיון, אז הוא הפך אותי לנהג שלו. כשיצאנו למשחקים ישנו יחד בחדר. עשינו הרבה צחוקים והיינו חברים מאוד טובים עד היום. בשנה הראשונה שלו, שני החלוצים נפצעו והמאמן נתן לו לשחק מחוסר ברירה, אבל מאז הוא הפך להיות מכונת שערים והגיע לריאל מדריד. אני אישית לא ציפיתי ממנו לדבר הזה".
שיחקת באמת עם שמות ענקיים. מי שהחליף אותך היה פיליפ קוסטיץ', שהגיע ליובנטוס, אבל היית לפני בהיררכיה בפרנקפורט.
"כן, קוסטיץ' לא הצליח בשטוטגרט ולא בהמבורג, הוא הגיע לפרנקפורט כשזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלו להצליח בגרמניה. במשחק הראשון לעונה ניצחנו ונפצעתי. במשחק השני וויליאמס פתח, ואז קיבל אדום והכניסו אותי. זאת אומרת שקוסטיץ' לא נספר בהתחלה. אחרי שני מחזורים הייתי בנבחרת ונפצעתי נגד אירלנד אחרי תנועה לא טובה, חזרתי לפרנקפורט ולא נבדקתי, פשוט נתנו לי זריקה כי זה היה משחק חשוב, אבל לא עברתי את מבחן הכשירות למשחק ושוב וויליאמס פתח, וקוסטיץ' החליף אותו אחרי זה. אחרי הבדיקות נעדרתי לחודשיים ובזמן הזה קוסטיץ' נתן את החודשיים הכי טובים שלו בקריירה. ככה הוא הצליח להתקדם".
כל אלה התקדמו למועדוני על. לא מאכזב אותך שגם אתה לא הגעת גם למועדון גדול באירופה?
"הפציעות מנעו את זה ממני. הן לא הפסיקו. היו פעמים שבתקשורת בארץ דיווחו שאני לא בסגל וזה מפתיע, והם לא ידעו בכלל שנפצעתי".
למה לא שיתפת אף אחד כשנפצעת והסברת מה עובר עליך שם?
"אולי זו הייתה טעות. לא הגיע אליי כתב אחד בכל השלוש שנים שהייתי שם כדי שיבואו לראות מה זה פרנקפורט. אולי הייתי סגור מידי עם התקשורת והייתי משנה את זה בדיעבד".
“בלי הפציעות הייתי גם היום בבונדסליגה”
תגדיר בכמה משפטים איפה היית.
"אם מכבי חיפה זה מועדון הכי גדול בארץ ברמת המתקנים, אז פרנקפורט זה פי עשר ממנו. קחו עוד סיפור כדי שתבינו. הגעתי לפרנקפורט ושלחו לנו לו"ז לתחילת העונה והיה כתוב שיש שם שלושה ימי מדיה לשחקנים. בארץ זה יום אחד. אמרתי לעצמי 'מה כבר עושים בשלושה ימי מדיה?'. היה יום אחד לבונדסליגה, יום אחד לתקשורת העולמית ויום אחד למשחק של פיפ"א, שם חיברו אותי לכל מיני חיישנים על כל הגוף שבדקו איך אני רץ ואיך אני חוגג. אני משחק בפלייסטיישן וזה הדהים אותי. שם הרגשתי שהגעתי למקום מטורף".
אם לא הפציעות, לאן היית מגיע לדעתך?
"הייתי גם היום בגיל 32 בבונדסליגה. אהבתי את המקום הזה".
למדת את השפה?
"כן, קצת. כשהייתי שם דיברתי הרבה, אחרי המעבר לבולגריה זה כבר דעך".
איך הגעת ללודוגורץ פתאום?
"היו לי הצעות מקבוצות שעלו לבונדסליגה. אחרי שעזבתי את פנרקפורט התקשרו אליי ממועדונים גם מהליגה השנייה בגרמניה. הם רצו לעלות ליגה והבטיחו שאם הם יעלו ליגה אני גם אהיה שחקן מוביל שם. היה לי כיף בגרמניה ורציתי להישאר שם, אבל מצד שני דודו דהאן התקשר אליי ואמר לי שלודוגורץ רוצים אותי ומציעים לי הרבה כסף. הסתכלתי על הפן הכלכלי יותר מהפן המקצועי".
אתה לא מצטער על זה?
"אחרי שנתיים הקבוצה שדיברה איתי עלתה לבונדסליגה מהליגה השנייה ואני באותו הזמן עברתי למכבי חיפה ובכלל לא שיחקתי. ברור שאני מתחרט על זה. קבלת החלטות בקריירה יכולות לשנות הרבה דברים. אם הייתי חוזר לרגע אחד בקריירה ומשנה אותו - זה הרגע הזה, הרגע בו החלטתי לעבור לבולגריה במקום להישאר בגרמניה. אלמוג כהן אמר לי להישאר בליגה השנייה, אבל הכסף קרץ לי".
“סכנין צריכה את בירם כיאל”
לא חששת להתבטא בנושאים פוליטיים במהלך הקריירה. התראיינת פעם לעיתון גרמני והתבטאת נגד האמירה של דונלד טראמפ על ירושלים, אמרת שירושלים היא גם של הערבים.
"נכון. זו הפעם הראשונה שדיברתי על פוליטיקה וגם האחרונה. הרבה דברים רעים קרו בין המגזרים במדינה, לא חסר לנו רע במדינה. התכוונתי שלא היה צריך להגיד את הדברים ככה. כולם יודעים שירושלים היא בירת ישראל, אבל היא חשובה לכל הדתות. אני הולך להתפלל במסגד אל אקצא ואף אחד לא מונע ממני. בן אדם שרק רוצה ללכת לעשות טוב מול אלוהים, אף אחד לא יציק לו. בן אדם שרוצה לעשות בלגן ולהכניס פוליטיקה לכל מקום אז תמיד יהיה קשה ויהרוס".
במשחק נגד מכבי תל אביב במדי בני סכנין טענת שקיבלת קללות גזעניות ואיימת לרדת מהדשא. חשת גזענות במשחקים פה בישראל?
"זה היה הכי חריג שהיה לי. בתשע השנים שלי בכדורגל הישראלי עברתי פעם אחת כזאת. הרגשתי אכזבה. קבוצה מובילה 0:6 על קבוצה אחרת, למה לא לשמוח במקום לקלל שחקן מקבוצה אחרת? מה הבעיה להנות מהניצחון? צעקו לי 'שחור' ו'ערבי' ועוד כל מני דברים. הבלגתי בהתחלה, אבל כמה אפשר? הרגשתי שזה אישי. הייתי פגוע ורציתי לרדת מהדשא. ערן זהבי ובירם כיאל דיברו איתי והרגיעו אותי".
אתה בקשר עם בירם כיאל?
"כן, דיברנו לפני שבוע".
מה אתה אומר על הנתק שלו עם בני סכנין?
"לא יודע מה קורה שם, אבל בשביל בני סכנין צריך שתהיה דמות כמו בירם כיאל. הוא הביא הרבה שמות לסכנין והרוב באו בזכותו. אני מקווה בשביל המועדון שיסתדרו איתו ויעשו דברים טובים שם".
“היה לבן שלי קשה, זה השפיע בבית”
אחת מהסיבות שהובילה אותך לחזור לארץ הייתה גם ההתמודדות עם הבן שלך, חסן, שנמצא על הרצף האוטיסטי. מה אתה יכול לומר על זה?
"כן, זה נכון. היה לי חוזה בבולגריה לארבע שנים. בלודוגורץ לוקחים אליפות כבר במרץ, המאמנים שם משתנים שלוש פעמים בשנה. יכולתי להתמודד שם כשחקן והייתי שם בין המובילים, אבל התרכזתי יותר בבן שלי. אמרו לי שיש שם בית ספר מיוחד לאוטיזם באנגלית ויהיה לו טוב. האמת שהגעתי לקבוצה ככוכב והביאו לי הכל. לא גרתי ברזגארד, הייתי בית הבודדים שהיה להם בית בוורנה עם נהג צמוד שהקבוצה העמידה לרשותי. זה נתן לי דרייב”.
“ככל שהזמן עבר התרכזתי יותר בבן שלי כי היה לו קשה. זה השפיע עלינו בבית. הלכתי לדודו ואמרתי לו שאני לא יכול לראות את הבן שלי ככה ואני רוצה לחזור לארץ. הוא ניסה לשכנע אותי קצת, אבל לא רציתי להפסיד את הבן שלי. ניסיתי לחזור לגרמניה אבל זה לא צלח. הפועל באר שבע רצתה אותי בהתחלה, ואז גם מכבי חיפה פנתה. כולם אמרו לי ללכת להפועל באר שבע כי זה קרוב לבית. בחרתי במכבי חיפה כי הרגשתי שזה הבית שלי".
טעית כשלא הלכת לבאר שבע?
"ברור. הייתי משחק שם יותר. אולי הייתי דוחף את הקבוצה למקום אחר. לא הגעתי והם הביאו את הלדר לופס והוא עד היום משחק שם".
ואיך הילד שלך היום?
"התקדם מאוד. זו החלטה שאני מאוד גאה בה. הוא מתקדם יפה בבית ספר, מרוצים ממנו. הקרבתי הכל בשבילו וזה מרגש אותי לראות אותו פורח. בכל פעם שהוא מצליח במשהו אני אומר לאשתי 'איזה מזל שקיבלנו את ההחלטה הזאת'".
אתה מדבר על המצב בפתיחות, אתה חושב שחשוב לדבר על זה?
"ברור. לכל מקום שאני הולך אליו הוא לידי. לחתונות, לקניון, למסעדות. גם במסעדות כשהוא שובר משהו אני לא מתרגש. הילד הזה הוא מתנה. אני לא יודע איך הורים יכולים להתבייש בילדים כאלה. הם ילדים כל כך טובים, אין בהם שנאה וטינה. אין דברים כאלה".
“החלומות של טאלב”
האחים שלך עובדים בתחום הרפואה ואבא שלך איש חינוך, כך שאתה בא ממשפחה משכילה. מה יהיה הצעד הבא שלך?
"אני לא אצא מהכדורגל. אני עכשיו בקורס מאמנים. יש לי כבר תעודות, אבל אני רוצה להתקדם יותר במקצוע. פתחתי אקדמיה באוגוסט בפורדייס ויש לנו 180 ילדים. זה כיף, יש לי שאיפות. הגעתי לגרמניה ככדורגלן ואני תמיד אומר לאשתי שלא סיימתי את הסיפור שם. החלום שלי הוא לחזור לגרמניה כאיש מקצוע. פרשתי לפני שבוע וכבר ביום ראשון התחלתי לעבוד על זה. לא הרבה יודעת, אבל יש לי מחברת שנקראת 'החלומות של טאלב'. כל חלום שאני רוצה להגשים אני כותב במחברת הזאת וזה קורה".
ומה כתבת במחברת הזאת?
"היא רק בחצי שלה. 80 אחוז ממה שכתבתי שם הגשמתי. עוד 20 אחוז זה בתהליך. החלומות לא נגמרים. ביום ראשון כבר כתבתי שם את היעד הבא שלי. היה לי מזל שאנשים אהבו אותי בכדורגל, אני מקווה שיהיה לי מזל גם בחלומות הבאים שלי. התחלתי מנקודת זינוק נמוכה ביחס לאחרים בארץ, והיום יש לי קשרים טובים. אני לא מצפה שמישהו יעזור לי בקריירה הבאה שלי, אבל אני אעבוד קשה כמו שעבדתי ככדורגלן כדי להצליח. אני מאמין ביכולות ובידע שלי. למדתי המון בכדורגל, גם בגרמניה ובבולגריה, גם במכבי חיפה ובבני סכנין".
אתה חושב שתוכל לעמוד על הקווים ותוכל להשפיע על שחקנים?
"אין לי ספק בזה. אני בן אדם שתמיד מתחבר לבן אדם שעומד מולו. בכל מקצוע צריך רגש, חום ואהבה. בשביל להוציא משחקן מאה אחוז צריך שהוא ישחק בשבילך. כמו שאמרתי על אלישע לוי שנתן לי ביטחון ורציתי להחזיר לו. מצד שני, אם אתה מסתכל על ברק בכר שלא היה לו רגש איתי, שם נעלמתי. יש לזה חשיבות".
למאמנים מהמגזר הערבי יותר קשה לצמוח ולהצליח?
"ברור. זו נקודת זינוק אחרת. קח את זאהי ארמלי או וואליד באדיר. זה אנשים שעשו דברים או שניים ולא התקדמו אחרי זה".
אתה חושב יש גזענות בכדורגל הישראלי?
"אם תבוא לקבוצה ותגיד לה 'תבחרי באבי או בטאלב', כנראה שהיא תבחר באבי".
כן, אבל אתה ההוכחה אבל שזה אפשרי להצליח ולהגיע לרמות הגבוהות גם מג'יסר א-זרקא, כי בכדורגל הכל פתוח.
"ככדורגלן זה אפשרי. החלום שלי זה להיות איש מקצוע בכדורגל. יהיה לי הרבה יותר קשה, אבל אני בטוח בעבודה הקשה שלי".
“יש לי יכולות מהקווים”
היית רוצה לקבל תפקיד במחלקת הנוער של מכבי חיפה?
"ברור, איזו שאלה. זה נקודת זינוק מטורפת להתחלה. אני גם חושב שיש לי יכולות מהקווים. בשנה האחרונה עשיתי מחנה אימונים בבאקה אל-גרבייה לילדים. התקשרתי למכבי חיפה שיבואו לראות שחקנים והם שלחו שלושה אנשי צוות, באו גם אנשי מקצוע מהרצליה, ממכבי תל אביב וממכבי פתח תקווה. פעם זה לא היה, ואם אין דמות כמוני שמתקשרת ואומרת לקבוצות האלה בואו, אז הן לא יבואו. עשיתי משחק עם כל הילדים שהיו במחנה ו-16 ילדים מתוכם קיבלו זימון לקבוצות גדולות. עשיתי רשימה לפני זה עם עצמי כדי להבין אם יש לי עין לכדורגלנים בעלי פוטנציאל וסימנתי 14 שחקנים, ובאמת 14 מתוך ה-16 שזומנו היו כתובים אצלי מראש. תזכרו את השם אדהם ג'ורבאן. הוא צעיר מאוד, רק כיתה ה', הוא במכבי חיפה והם מבסוטים ממנו. שלחתי להם גם מגן שמאלי שכבר אמרו לי שהוא מזכיר אותי".
חשבת אולי להיות סקאוט אם הצלחת להביא ילדים עם כישרון לקבוצות הגדולות?
"אצלנו במגזר זה רק לעזור. אני רוצה ללכת למשפחה ולפתוח לה את הראש עם האפשרות לאן הם יכולים להגיע. כדורגל זה כיף, אין כמו לנסוע בשבתות לראות את הילד משחק ברחבי הארץ ולהתחבר לאנשים אחרים".
אתה מצפה ממכבי חיפה שיערכו לך טקס לפרישה?
"דודו בזק דיבר איתי על זה עוד בשנה שעברה. פעם אחת לא יכולתי, פעם שנייה גם לא הסתדר. זה כן היה על הפרק. אני חייב גם להגיד להם תודה על סרטון הפרישה, הם עזרו לי איתו מאוד ואני בקשר מצוין איתם".
לסיום, מה היה הרגע הכי גדול בקריירה שלך?
"הנפת הגביע הגרמני. זה הזיכרון הכי טוב שלי בקריירה. אני יכול לדבר איתכם על זה עד סוף חיי ועדיין אתם לא תבינו מה הרגשתי שם. זה היה השיא".
תודה רבה טאלב, נאחל לך בהצלחה בדרך החדשה.
"תודה לכם".