‘זה שיר פרידה, אז בואי רק אמרי שלום’. אמנם השורה הזו נכתבה אי שם בשנות ה-70 על ידי שלמה ארצי וכוונה כנראה לאהובתו דאז, אבל אצלי בראש היא מתנגנת מאתמול בלילה וברקע המון תמונות ורגעים שזכיתי לחוות מרפאל נדאל, מרחוק ודרך המסך, אבל כאלה שבחיים לא אשכח.
אי שם ב-2006 כשסיימתי תיכון והתכוננתי לגיוס הקרב ובא יצא לי במקרה לראות את גמר ווימבלדון של אותה שנה. טניס בכלל לא אהבתי עד אז, כדורגל דווקא שיחקתי מגיל 6, אבל משהו שם משך אותי – היוקרה, הדשא הירוק, ובעיקר איזה ספרדי צעיר אחד בן 20 שהגיע כאנדרדוג לגמר וגם הפסיד מול אחד רוג’ר פדרר שמו, אבל היה באותו שחקן עם גופיה וסרט לבן על ראשו את כל התכונות שחלמתי שיהיו לי כספורטאי – מהירות יוצאת דופן, רוח לחימה, והמון המון תשוקה, בכל שנייה ושנייה.
נדאל בווימבלדון 2006 (רויטרס)מאז החלטתי לעקוב אחרי אותו שחקן, שלימים הפך גם לאחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה, לטניסאי על ובין היתר גם לגיבור הפרטי שלי, זה שגרם לי להתאהב בענף שכמעט 17 שנה בכלל לא ידעתי מה החוקים שלו (ולעת בגרות אפילו לנטוש את הכדורגל בשכונה לטובת הטניס החובבני, מי היה מאמין). אז ההסכם ההוא שנחתם ביני לבין עצמי לפני 18 שנה נמשך במלואו עד אתמול, כשלקראת 02:00 בלילה שעון ישראל, אני שכבר הפכתי לאבא לילד מתוק בן חצי שנה, רואה את רפא, שבעצמו הפך לאבא לראשונה רק לפני שנתיים, עולה על המשטח בפעם האחרונה ונפרד מכולנו, גם ממני האוהד הקטן מישראל.
הוא היה ‘איתי’ בצבא, בלימודים לתואר, בעבודה, בירח הדבש ואיפה לא, משחק של נדאל זה מאסט לעקוב, ליווה אותי במשך 18 שנים בכל השלבים השונים בחיים. תמיד ברקע היה את הוויכוח – מי הטניסאי הגדול ביותר, התשובה לטעמי בכל אופן השתנתה בכל תקופה ותקופה, אבל מבחינתי גם זה לא היה משנה, כי בסוף גם אם הוא לא הכי מוכשר או הכי מעוטר, הכי אהבתי והתחברתי לטניס של נדאל וגם מאוד למסביב.
רפאל נדאל (רויטרס)השקט הנפשי, זה שבחיים אבל בחיים הוא לא יעז לשבור מחבט, הריטואלים הקבועים בעלייה ובירידה מהמגרש, סידור הבקבוקים, המכנסיים, התחתונים, השיער וכל היתר, כולם מכירים. מי אהב יותר ומי פחות, אני יותר, ואפילו פדרר הגדול הודה אתמול בפוסט המרגש שבסתר ליבו שגם הוא אהב את זה, כי זה היה מיוחד ושונה בנוף של הענף.
צריך אולי 5 כתבות מלאות כדי לספר ולשתף על כל הרגעים הגדולים של רפא בקריירה, הוא שם על המשטח ואני מול המסך כאוהד מושבע עם חולצת השור המסורתית, אבל אם הייתי צריך לקחת משחק אחד, הכי מרגש ועוצמתי – לא גמר ווימבלדון ההוא ולא הרולאן גארוס, שזה כידוע היה הבאנקר הגדול שלו, אלא דווקא אליפות אוסטרליה של 2022, המייג’ור ה-21 והלפני אחרון שלו.
נדאל קושר את הסרט על ראשו (רויטרס)כולם היו בטוחים שזהו רפא כבר גמור (‘סוס מת’), הפציעות, העומס, העייפות, גראנד סלאם נוסף אחרי שנתיים כבר לא יגיע ובטח לא באוסטרליה מול דניל מדבדב שהוא שחקן משטח קשה מאוד מסוכן וטוב. אבל רפא כמו רפא הצליח לחזור מ-2:0 במערכות לניצחון משוגע ולזכייה הכי מרשימה שלו מבחינתי, וגם אולי הכי משמחת. חגגתי בבית ואמרתי לעצמי ‘הנה, הגיבור שלי עדיין כאן, ובענק’.
בשנתיים האחרונות כשהייתי רואה משחקים שלו (כבר לא שיחק יותר מדי בגלל פציעות) ואבא שלי, שלא ממש עוקב אחרי טניס, היה עובר ואומר בהפתעה ‘מה, נדאל הזה עוד משחק? הוא התגבר כבר אה?’, הייתי משיב ‘כן, עוד משחק’, אבל בתוך תוכי ובתור אחד ששונא מאוד להפסיד, גם אם זה ‘רק הגיבור שלי’ אולי כבר רציתי טיפה שזה ייגמר. איך רפא הגדול, זה שניצח 22 מ-30 גמרי גראנד סלאם ועשה הכל מהכל, מפסיד פתאום לשחקנים שבחלום הכי גדול שלהם לא חלמו לקחת לו יותר מ-3 משחקונים במערכה?
אבל זה רפא לטוב וגם לטיפה רע שהיה בסוף, שלא יעיב במעט על הקריירה שכל סופרלטיב שאתן לה לא יצליח לתאר אותה כמו שצריך. ספורטאי שייתן הכל, עד טיפת האנרגיה האחרונה, וגם אם יש לו רק 1% לנצח. בסוף הגוף הכריע את רפא, יש שיגידו שזה קצת באיחור, אבל זה לא משנה, אף אחד לא ייקח ממנו את כל מה שעשה, השיג והשאיר לי ולעוד רבים בזיכרון המתוק, גם אם במשחקו האחרון הוא ירד מנוצח מול טניסאי שמדורג 80 בעולם.
נדאל עם מייג'ור 22 (רויטרס)רגשות מעורבים, געגוע, אבל בסוף אני יכול לסכם את הפרידה הזו כך “קצת שמח, הרבה עצוב”. ואם לסיום בשירים עסקינן, נחזור רגע לשיר ההוא מהפתיחה שממשיך כך ‘כמו חופים של ים עוזב, אני עובר עכשיו ממך’, אז אני בכל אופן כבר לא עובר ממך לאף טניסאי אחר, כי לא משנה כמה אתחבר לקרלוס אלקראס המאוד כישרוני וחביב או לסינר השקט והאיכותי (שחקן שלם בטירוף) או למי יודע איזה שחקן יצמח בסבב בעתיד, אף אחד, אף פעם לא יהיה עבורי כמו רפא נדאל. אז הנה ‘ואמוס’ אחד אחרון, שיישאר איתנו תמיד.
טור פרידה של אוהד רפא נדאל.